זאק פלזה בע"מ נ' ארמונות ניו יורק בע"מ

החלטה

התובעת היא בעלת הזכויות בנכס בו פועל אולם שמחות הידוע כ"אולמי זאק פלאזה". הנתבעת היא שוכרת הנכס ומפעילת אולם האירועים.

התובעת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי הנתבעת וכן תביעה כספית. לטענת התובעת, הנתבעת אינה משלמת את דמי השכירות השוטפים, בשל חובות כבדים, דבר העולה כדי הפרה יסודית של הסכם השכירות.

התובעת הגישה בקשה למתן צווי מניעה זמניים אשר יורו לנתבעת לערוך רשימת מלאי וציוד ולהימנע מלהוציא מלאי ו/או ציוד מהאולם, לחדול מהתקשרות עם מזמיני אירועים, ולשלם את דמי השכירות כמתחייב מהסכם השכירות.

הנתבעת מתנגדת לבקשה לסעדים זמניים. לטענת הנתבעת, הבקשה לוקה בהעלמת עובדות מהותיות. לגוף המחלוקת, הנתבעת מודה באי תשלום דמי השכירות, אך טוענת כי הדבר נובע מאי קיום התחייבויות התובעת, כגון העדר ביצועם של תיקונים במושכר, אי התקנת ספרינקלרים, הפצת שמועות על הנתבעת ועוד. הנתבעת מעוניינת להמשיך בהפעלת אולם האירועים.

הנתבעת הגישה בקשה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות הקבועה בהסכם השכירות. בנוסף, הנתבעת סבורה כי קיומה של תניית הבוררות מחייבת דחיית הבקשה לסעדים זמניים.

התובעת מתנגדת להעברת ההליך לבוררות. לעמדת התובעת, טענותיה של הנתבעת בדבר הפרת התחייבויות התובעת וקיומו של חוב כספי של התובעת לנתבעת, אותו היא מבקשת לקזז מדמי השכירות, הינן מופרכות והסתמכות הנתבעת על תניית הבוררות עולה כדי חוסר תום לב.

בדיון שנערך בבקשות התלויות עומדות הודיעה הנתבעת כי היא מתכוונת להמשיך בהפעלת אולם האירועים ועל כן אין בכוונתה להוציא ציוד כלשהו מהמקום, והיא נותנת התחייבותה בעניין זה.

באשר לבקשה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות, דין בקשה זו להתקבל. לא הוצגו נימוקים המצדיקים התעלמות מהסכם הבוררות.

לפיכך, אני מורה על עיכוב הליכים בתביעה העיקרית והעברת התביעה להליך בוררות.

הבוררות תיערך בפני הבוררים עורכי הדין שבתי טל ויוסף יפרח.

אין מקום כי בית המשפט ייקבע את מתכונת הבוררות או מגבלות על היקפה של הבוררות. עם זאת, חזקה על הבוררים כי יפעלו בהתאם לתפקידם, ויכריעו במחלוקת בין הצדדים בתוך פרק זמן קצר.

באשר לסעדים הזמניים, לנוכח אי הבהירות הקיימת בשאלת סמכותו של בורר למתן סעדים זמניים, והואיל וטרם החל בפועל הליך הבוררות, הרי שמן הראוי לדון בשלב זה בבקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי התובעת.

בחינת טענות הצדדים מלמדת, כי התובעת הוכיחה קיומה של זכות לכאורה הנובעת מהפרה של הסכם השכירות באי תשלום דמי השכירות. מטעם זה, התובעת הוכיחה זכותה לכאורה לקבלת הסעד הכספי וכן לסעד של פינוי. טענות הנתבעת בדבר הפרות מטעם התובעת וזכות לקיזוז הפסדים הועלו באופן כללי בלבד ועל פני הדברים אין בהן כדי לסתור את המסקנה בדבר קיומה של זכות לכאורה לתובעת הנובעת מאי תשלום דמי השכירות. עם זאת, מובן כי בית המשפט אינו יכול להכריע, בשלב מקדמי זה, בטענות לגופן, ומדובר בהערכה בלבד של משקלן, לצורך בחינת קיומה של זכות לכאורה.

חרף המסקנה האמורה, מצאתי לנכון לדחות הבקשה לסעד זמני, שכן הסעד הזמני המרכזי המבוקש הינו חיוב הנתבעת בתשלום דמי השכירות ולחלופין בהפקדת הסכומים בקופת בית המשפט. המדובר בסעד זמני המורה על חיוב כספי, וסעד מסוג זה ניתן רק במקרים יוצאי דופן.

הקושי הנעוץ בבקשה לסעד כאמור נעוץ בשאלת קיומו של נזק בלתי הפיך, שהרי הנזק הנטען על ידי התובעת הינו נזק כספי אשר ניתן לכימות מדויק, ובבוא העת ניתן יהיה לפצות התובעת, אם תזכה בתביעתה, בפיצוי כספי. בהקשר זה, טענותיה הכלליות של התובעת בדבר חובות כבדים של הנתבעת וחשש מפני סגירת העסק, אין בהם כדי להצדיק חריגה מהכלל הנוהג לעניין זה.

מנגד, על פני הדברים נראה, שהתובעת זכאית להבטחת תביעתה, בדרך של הטלת עיקולים זמניים. כאמור, לנוכח אי הבהירות בשאלת סמכותו של בורר למתן צווים זמניים, כאשר כך הדבר בפרט (ובמיוחד) גם ביחס לסעד של צו עיקול זמני, רשאית התובעת להגיש בקשה כאמור לבית המשפט.

הבקשה לעיכוב הליכים בשל תניית הבוררות, מתקבלת, והבקשה לסעד זמני, נדחית.

הבוררים יהיו רשאים לדון גם בשאלת הוצאות המשפט בגין ההליכים בתיק זה.

ניתנה היום, ה' ניסן תש"ע, 20 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.